כא

Урок первый:

(א) מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים לפשפש במעשיו ולשוב מהן, כי אין העיקר בתענית, כמו שנאמר באנשי נינוה וירא האלהים את מעשיהם, ואמרו רז"ל וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותן אנשים שכשמתענים הולכים בטיול ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר:

(ב) ואלו הן הימים - שלשה בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם. שלאחר שחרב בית המקדש, השאירו נבוכדנצר בארץ ישראל, וישימהו לראש על ישראל. וע"י שנהרג גלו כולן ונהרגו מהם לאלפים ונכבה גחלת ישראל הנשארת:

(ג) עשרה בטבת, בו סמך מלך נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן:

(ד) שבעה עשר בתמוז, בו אירעו חמש צרות. נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמ"ש בתורה, וזה היה בי"ז בתמוז. ונתבטל קרבן התמיד. והובקעה העיר בחורבן בית שני. אע"ג דבחורבן הראשון הובקעה בט' לחודש, דכתיב (ירמיה י"ב) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וגו' ותבקע העיר וגו', אבל בחורבן השני בשבעה עשר בו הובקעה העיר, וחורבן בית שני חמירא לן. (ועוד איתא בירושלמי דגם בראשונה היה בי"ז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון). ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה. והועמד צלם בהיכל ע"י רשעי ישראל, וזה גרם חרבנו וגליותינו:

(ה) ותשעה באב, בו ביום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כי אז חזרו המרגלים, וככו ישראל בכיה של חנם, ונקבע לבכיה לדורות. ובו ביום היה החורבן הגדול שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ונלכדה העיר ביתר שהיתה עיר גדולה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל ואת סביביו, ונתקיים הפסוק ציון שדה תחרש. (ועוד יש תענית צבור, תענית אסתר, לקמן סימן קמ"א ס"ב):

(ו) אם חלו תעניות אלו בשבת, דוחין לאחר השבת. אבל אם חל עשרה בטבת בערב שבת מתענין ומשלימין:

(ז) חתן שחל אחד מד' תעניות אלו בתוך שבעה ימי משתה שלו, אף על גב שאלו הימים המה לו כמו רגל, מכל מקום חייב להתענות, כיון דהרגל שלו הוי רגל דיחיד אתי אבלות ותענית דרבים ודחי ליה, ועוד הא כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (ריטב"א סוף מסכת תענית):

(ח) חילוק יש בין שלשה תעניות הראשונות לתשעה באב. בשלשה תעניות הראשונות אוכלים בלילה שלפניהם עד שישלה עמוד השחר. והוא שלא יישן שינת קבע, אבל אם ישן שינת קבע, אסור אח"כ לאכול או לשתות אלא אם כן התנה קודם שישן. ואם הוא רגיל לשתות לאחר השינה, אינו צריך להתנות על השתיה. ובתשעה באב צריכין להפסיק מבעוד יום שלפניו. שלשה תעניות הראשונות, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובתשעה באב, אסורין בכולן. ומי שהוא בעל נפש ואדם בריא יחמיר בכולן כמו בתשעה באב, ורק בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולא. ובתשמיש המטה אם הוא ליל טבילה יקיים עונתו בשלש תעניות הראשונות:

(ט) עוד יש קולא בשלש תעניות הראשונות, דעוברות ומניקות המצטערות פטורין מלהתענות, וכן חולה אע"פ שאין בו סכנה, לא יתענה. ומכל מקום אף מי שמותר לו לאכול, לא יענג את עצמו, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו. וכן הקטנים אע"פ שאינם חייבים להתענות, מ"מ אם יש בהם דעת להתאבל, ראוי לחנכם שלא להאכילם רק לחם ומים, להתאבל עם הצבור:

(י) לרחוץ פיו במים בשחרית, אסור בכל תענית צבור. והרוק אם אפשר לפלוט, יפלוט, ואם א"א, בולעו אפילו ביום הכפורים, שאינו מכוין להנאתו. לטעום המאכל, אפילו יפלוט אסור בתענית צבור. אבל בתענית שהוא מקבל על עצמו, מותר לטעום ולהפליט. וכן רחיצת הפה, מותרת בתענית יחיד:

(יא) מצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא, יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' ית"ש. ואם אין העת מוכשרת להתענות, כגון הנרדפים שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כוחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו, ונחשב להם כאילו התענו עתה, כדמצינו בדניאל, דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל בי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך:

Урок второй:

Аудио:

17Tamuz-9Av_Kitzur_Shulchan_Aruch.mp3

Видео:

17Tamuz-9Av_Kitzur_Shulchan_Aruch.wmv

(א) כיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החורבן, לכן נוהגין קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב. וראוי לכל ירא שמים לעשות תיקון חצןת בכל יום לאחר חצות היום. אין נושאין נשים אפילו מי שעדיין לא קיים מצות פרו ורבו, אבל לעשות שידוכין, אפילו בסעודה מותר עד ר"ח אב. ומר"ח ואילך אע"ג דמותר גם כן לעשות שידוכין, מכל מקום אסור לעשות סעודה, אך יכולין לאכול מיני מרקחת וכדומה. ישראל שפרנסה שלו בכלי זמר, מותר לנגן בבית גוי בכדי פרנסתו עד ר"ח, אבל מר"ח עד אחר התענית אסור, ויום י"ז בתמוז עצמו ג"כ אסור וכן עשרה בטבת. וזש נוהגין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מי"ז בתמוז עד אחר תשעה באב אם לא בשבת או בסעודת מצוה:

(ב) נוהגין שאין מברכין שהחיינו בימים אלו. ולכן אין קונין ואין לובשין בגד חדש משום דהיה צריך לברך שהחיינו. ועל פדיון הבן מברכין שהחיינו שלא להחמיץ את המצוה. ועל פרי יש להקל לברך שהחיינו בשבת. או אפילו בתול אם לא ימצא פרי זו לאחר תשעה באב. לא יכו התלמידים או הבנים בימים אלו:

(ג) וכן נוהגין שאין מסתפרין בימים אלו לא שערות הראש ולא שערות הזקן ולא כל שער שבגופו. ואסור לגדולים לספר את הקטנים:

(ד) השפה העליונה שבזקן, כל שמעכב את האכילה, נראה לי דיש להתיר לגלחו עד השבוע שחל בו תשעה באב. אבל בשבוע שחל בו תשעה באב, יש לאסור:

(ה) קציצת הצפרנים אין לאסור רק בשבוע שחל בו תשעה באב. ואשה לצורך טבילתה מותרת גם אז. וכן המוהל יכול לתקן צפרניו לצורך הפריעה:

(ו) בשלש שבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, מפטירין ג' דפורענותא, שהן - דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון זשעיהו. וסימנם דש"ח. ואם טעה וקרא בשבת הראשון ההפטורה של פרשה דיומא, מפטירין בשבת הבאה דברי ירמיהו וגם שמעו מפני שהן סמוכות זו לזו. חל ר"ח אב להיות בשבת מפטירין השמים כסאי, ויש מקומות שמפטירין שמעו:

(ז) משנכנס אב, ממעטין בשמחה. אין בונין בנין של שמחה או בנין שהוא רק להרוחה. ואם קצץ עם הגוי לצייר לו את ביתו, אם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין ער אחר תשעה באב נכון הדבר. ואם לאו, מותר. ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי, לשתמיט מיניה משום דריע מזליה. אם אפשר, ישתמט כל החודש ולכל הפחות עד לאחר תשעה באב. אין מקדשין את הלבנה עד לאחר תשעה באב:

(ח) מנהג בכל ישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בתשעת הימים שמן ר"ח עד לאחר ת"ב. ואסור אפילו בתבשיל שנתבשל בו בשר או שיש בו שומן. ואפילו בשר עוף אסור. אך מי שמאכלי חלב מזיקין לו, יכול לאכול בשר עוף. ולצורך חולה, הכל מותר. ומ"מ אם אינו קשה לו, יש לו להפסיק שלא לאכול מן ז' באב ולהלן. וכן נוהגין קצת יולדות להמנע מבשר ויין מז' אב ואילך, כי באותו היום נכנסו הגוים להיכל (כדלקמן סימן קכ"ד ס"כ). ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא, גם כן מותרין בבשר ויין. וחוץ מאבותיו ואחיו ובניו וחוץ מאלו שיש להם שייכות במצוה, יכול להזמין עוד י' אנשים לריעות, אבל רק אותן שגם בפעם אחרת היו באין אליו אל המשתה. וכל זאת מותר אפילו בערב ת"ב קודם חצות היום. אבל לא אח"כ. והסעודה שנוהגין לעשות בלילה שלפני המילה, אינה סעודת מצוה (ע"ל ס"ס קס"ג) ואסורין בבשר ויין, אלא יש לעשותה, במאכלי חלב. וכוס של הבדלה במוצ"ש, אם יש תינוק, שישתה רוב הכוס נותנין לו, ואם לאו, יכול המבדיל בעצמו לשתות:

(ט) וכן אין מכבסין בתשעה ימים אלו. ואפילו חלוק או בגד שאינו רוצה ללבשו עד אחר התענית, ואפילו לתתם לכובסת גויה אסור. וישראלית מותרת לכבס בגדי גוים, ומ"מ בשבוע שחל בו תשעה באב יש לה לתהר. וכן אסור בתשעה ימים אלו ללבוש או להציע אפילו המכובסין מקודם, רק לכבוד שבת מותר ללבוש בגדי פשתן, ולהציע על השולחנות לבנים, ולהחליף מטפחות הידים [מגבות] כדרך שעושין בשאר שבתות, אבל סדינים לבנים אסור להציע. ואשה שצריכה ללבוש לבנים לספור ז' נקיים, מותרת לכבס וללבוש. וכן המטפחות שמלפפין בהן את התינוקות שמלכלכין אותן תדיר, מותר לכבסן:

(י) אין עושין בתשעה ימים אלו בגדים חדשים או מנעלים חדשים או לארוג אנפלאות (זאקקען שטרומפף) אפילו על ידי אומן גוי. ולצורך גדול כגון לנשואין שיהיו מיד אחר תשעה באב, מותר ע"י אומן גוי, אבל לא ע"י ישראל. וקודם ר"ח, מותר בכל ענין לתתן אפילו לאומן ישראל, ומותר לו לעשותן אפילו אחר כך:

(יא) נשים שנוהגות שלא לסדר החוטין לאריגה משום דזה נקרא שתי, וכיון שבטלה אבן השתיה שהיתה בביהמ"ק החמירו עליהן בזה, אסור להתיר להן:

(יב) אין רוחצין בתשעה ימים אלו אפילו בצונן. אך לרפואה כגון יולדת או מעוברת שקרובה ללדת שטוב לה לרחוץ, וכן אדם חלוש שצוה אותו הרופא לרחוץ, מותרין לרחוץ אפילו בחמין. וכן נדה, רוחצת וטובלת כדרכה. ואם טובלת בלילה שלאחר תשעה באב ואי אפשר לרחוץ, אזי יכולה לרחוץ בערב תשעה באב. וכן כשלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כררכה, כיון שאינה עושה לתענוג:

(יג) ר"ח אב שחל בערב שבת, מי שרגיל לרחוץ בחמין בבל ע"ש, מותר גם עתה לרחוץ אפילו בחמין. אבל בערב שבת חזון אסור לרחוץ בחמין אפילו למי שרגיל בכך, כי אם פניו ידיו ורגליו. וכן מי שרגיל בחפיפת הראש כל ערב שבת, מותר לו גם עתה אך לא בבורית (סבון, זייף) ולא במי אפר (לויג). ומי שרגיל לטבול כל ערב שבת, מותר לו גם עתה לטבול בצונן. אבל מי שמבטלה לפעמים, אסור לו:

(יד) אבל שחל יום ל' שלו בי"ח בתמוז או אח"כ עד ערב ראש חודש אב, מותר לו להסתפר. אבל מר"ח ואילך, גם בכהאי גונא אסור בכבוס ובתספורת (עי' א"ר סי' תקנ"א סקל"ב):

(טו) מילה שהיא בט' ימים אלו, נוהגין שהמוהל והסנדק ואבי הבן ואמן לובשין בגדי שבת, אבל המכניס את התינוק (געפאטער) אסור. אך האשה המכנסת את התינוק, נוהגת ללבוש בגדי שבת כיון שזהו כל מצותה. וגילוח יש להתיר להם קודם שבת חזון, אבל אח"כ אסור:

(טז) כבר כתבנו בסעיף ט' כי בשבת חזון לובשין בגדי פשתן לבן, דהיינו הכתונת ופוזמקאות שאינן אלא מפני הזיעה. אבל שאר בגדי שבת תליא במנהג המקומות אם להחליפן או לא. ובבהכ"נ מחליפין את הפרוכת והמפות והמעילים בשבת חזון אך לא בשבת שחל בו תשעה באב:

(יז) נוהגין בשבת חזון לקרות למפטיר את הרב שהוא יודע לקונן, ולא יעלה אז לשלישי: